אם נזקקתם לאחרונה לשירותי רכבת ישראל, בוודאי הבנתם שאת לוח הזמנים של הרכבות קובע וועד העובדים ולא הנהלת הרכבת שלא מתגברת על המחלה המסתורית שפוקדת את נהגי הקטר. עשרים שנה למותו של אילן רועה, עיתונאי שטח ששילם בחייו על עיתונאות שטח אמתית. שירותי בריאות כללית מתעללת במבוטחיה. אין לה רחמים, למרות היא הקופה הגדולה ביותר ובעלת מספר המבוטחים הקשישים הגדול ביותר. עו"ד פיני פישלר, לוחם כבר שנים רבות בשחיתות במשטרת ישראל. פישלר, הציב מראה בפני כל מפכ"ל שחשב שאפשר לעשות צחוק מהחוק. בימים האחרונים הוא זכה בהישג מרשים. מי אמר שאין זכות לציבור לדעת?
1 הרכבת חולה
גילה אדרעי חזרה לשבת ליד הגה הקטר והרכבת לא עוצרת בתחנות. כשאדעי חזרה וכבשה את הנהגת ועד העובדים אחרי שהודחה מתפקידה ע"י יושב ראש ההסתדרות אבי ניסנקורן, כתבתי כאן, שעם אדרעי להבדיל מראשי ועדי עובדים אחרים, אי אפשר לגנוב סוסים, ולמען העובדים היא מוכנה לשכב על הפסים וצדקתי בכל מילה.
אדרעי, היא יהושוע פרץ של רכבת ישראל. אפשר לשנוא אותה על כך שהיא שיבשה את תנועת הרכבות בימי ראשון שהרציפים היו עמוסים בחיילים, אפשר להאשים אותה בכך שהיא מנסרת את הענף של העץ שעליו יושבים היא והעובדים שאותם היא מייצגת, אבל אי אפשר לקחת ממנה את הדאגה האמתית לעובדי הרכבת כשהיא מכוונת מטרה.
אני בטוח שלא יהיה שקט ב"רכבת ישראל", כל עוד אדרעי שם, אבל אני גם בטוח שעובדי הרכבת לא ימצאו יושבת ראש וועד טובה ממנה. בימים האחרונים פקדה "מחלה" מוזרה את נהגי הקטר. ומי ששלם את המחיר היו כצפוי הנוסעים.
אם נדמה היה שהושגה פשרה עם ההנהלה, ונהגי הקטר החלימו ממחלתם, זה היה רק חלום. ועד עובדי הרכבת הודיעו שינקטו בעיצומים מבלי לפגוע בנוסעים, אבל ההבטחה הזאת שנכתבה על הקרח החזיקה מעמד רק שעות בודדות. גם החלטה של בית הדין לעבודה שקרא להם לחדש לאלתר את תנועת הרכבות, לא גרם להם התרגשות.
ברכבת יש לא פחות מחמישה סכסוכי עבודה, וזה רק שאלה של זמן מתי תחליט רחל אדרעי יושבת ראש וועד העובדים להשבית לחלוטין את העבודה. שלא תבינו לא נכון, אני לא תומך בעיצומים הפיראטיים שמנהיגה אדרעי ברכבת, אבל גם הנהלת הרכבת אינה יכולה לעשות כל שעולה על דעתה.
גוף ציבורי מחויב לכבד הסכמים שעליהם הוא חתום. העובדה שעובדי הרכבת מפעילים שירות חיוני, אינה סיבה לכך שתנאי עבודתם או שכרם יפגעו. גם להם יש את חופש השביתה, אלא שבמקרים רבים, יש מי שמנצל את הכוח ועוצר את הקטר גם בניגוד לחוק, וכשזה נעשה אסור להנהלת הרכבת לוותר, והיא צריכה לנקוט בכל האמצעים המשמעתיים כדי שהעבודה ברכבת תתחדש בתוך זמן קצר ככל הניתן.
2 לוחמי השטח
אילן רועה ז"ל, כתב "קול ישראל" בצפון. היה בן 32 בעת שנהרג לפני 20 שנה בדרום לבנון. הוא נסע ברכב יחד עם תת אלוף ארז גרנשטיין, מפקד יחידת הקישור ללבנון, ורכבם עלה על מטען צד. ברכב היו שני אנשי צוות נוספים וגם הם נהרגו.
רועה, נלווה לגרנשטיין, כדי לסקר את ביקורו אצל חייליו בדרום לבנון. בשעה 10 בבוקר התקשר רועה לנירה רווה, אז מפיקה בכירה במערכת החדשות של קול ישראל בירושלים, וביקש ממנה לסדר עבורו ביטוח לקראת כניסתו לדרום לבנון. יהיו מי שיאמרו שלרועה ז"ל הייתה תחושה לא טובה, ואולי הוא רק נהג כפי שנדרש באותה תקופה ממי שנכנסו לשטח המסוכן.
גיל ליטמן, מהעורכים הבכירים של "קול ישראל", אז אחד הכתבים במערכת החדשות של "קול ישראל", סיפר בכתבה ששודרה לפני 20 שנה ב"מבט לחדשות", שהיה יחד עם רועה ז"ל במבצע "ענבי זעם". ליטמן, הופתע לראות את אילן רועה ז"ל, רץ בין הפגזים ונותן לכולם את התחושה שהוא חסין מפגיעות.
שש שנים לאחר שנשלח לשמש כתב בצפון מצא רועה את מותו. שמו מצטרף לשמו של כתב אחר של "קול ישראל", רפי אונגר ז"ל, שנפל במלחמת ששת הימים, לאחר שהצטרף לזחל"ם חבורת הפיקוד של האלוף אלברט מנדלר ז"ל.
רועה כמו אונגר, ביקש לדווח מקרוב כשהוא צמוד לקו האש. ירון לונדון, בעבר איש "קול ישראל" ו"הטלויזיה הישראלית", היה האחרון שפגש את רפי אונגר ז"ל, ביומה הרביעי של מלחמת יום הכיפורים. אונגר, היה תלמידו של לונדון בקורס הכתבים של רשות השידור.
שנים רבות מאוחר יותר נזכר לונדון, כי אונגר היה סקרן, התמצא במהלך הקרב וידע לפענח את מפות הצופן שליוו את הקרבות.
אלה היו שנים של עיתונאות שטח במיטבה. זכינו אז לראות את המראות ולשמוע את הקולות. עיתונאים שסיקרו את האירועים היו חלק מהכוחות הלוחמים. רועה ואונגר ז"ל, הם שניים מקרב עובדי רשות השידור בהם טכנאים ששילמו בחייהם על עיתונאות שטח אמתית שתהווה תמיד דוגמא לדורות הבאים.
3 בלי בושה
במקום פרחים הפרחים מגיעים לח"כ עודד פורר, ("ישראל בתינו") שיזם הצעת חוק שעל פיה נוכל לקבל את התרופות שאנחנו צורכים בכל בית מרקחת. כיום נהנים מההסדר מבוטחי כל קופות החולים, אבל "שירותי בריאות כללית", שמבטחת את מרבית הקשישים בישראל מערימה קשיים על ביצוע ההסדר.
הייתם מצפים שקופת החולים שבה אתם מבוטחים תדאג לכם? לא כדאי לכם לתלות ציפיות ב"שירותי בריאות כללית". הקופה הזאת מתעמרת במבוטחיה, מאלצת אותם לקבל תרופות במספר קטן של בתי מרקחת שיש לה איתם הסדר. אם תרצו לקבל את מרשמי התרופות שרשם לכם הרופא.
כשנציגי שירותי בריאות כללית, הופיעו בפני חברי וועדת הבריאות של הכנסת הם היו נופת צופים. איש לא הכין את חברי הוועדה, וגם לא את יוזם החוק ח"כ עודד פורר לכך שראשי הקופה לא יעמדו בהבטחתם. איש לא העלה על דעתו ששירותי בריאות כללית, תדרוש מבתי המרקחת הפרטיים ביותר מששת אלפים שקלים. שהם "דמי כניסה", למועדון היוקרתי של ספקי התרופות של הקופה.
כשאישרה וועדת העבודה והרווחה של הכנסת את הצעת החוק שתאפשר לנו לקבל באמצעות מרשם דיגיטלי לא דובר על סכומי עתק. יתכן שבדרך הזאת מבקשת הקופה להקשות על בעלי בתי מרקחת קטנים להצטרף להסדר דבר שפוגע במבוטחי הקופה.
שירותי בריאות כללית לא גילתה מעולם התלהבות לסייע למבוטחיה, ניסתה תמיד להביא לכך שנרכוש את התרופות בבתי המרקחת של הקופה. את מנהלי הקופה לא עניינו כנראה התורים הארוכים בבתי המרקחת וזמן ההמתנה הממושך של המבוטחים. נראה שגם עכשיו מממשיכה הקופה להערים קשיים מיותרים ומונעת ממבוטחיה ליהנות מהחוק החדש.
ומה עושה משרד הבריאות? כנראה שבינתיים לא הרבה. כשהגדולה שבקופות החולים אינה מגלה רגישות למבוטחיה, על משרד הבריאות להתערב מיד ובמידת האפשר להטיל קנסות אישיים על מנהלי הקופה כדי שיבינו שחוק אינו צחוק, ומי שאינו מקיים אותו משלם על כך מכיסו האישי.
4 בשם החוק
פיני פישלר עורך דין מוכר ואמיץ, שמנהל כבר שנים רבות מאבק ציבורי מרשים במשטרת ישראל, זכה במסגרת מאבקיו בכמה הצלחות מרשימות ועכשיו הוא עשה את זה שוב.
במשך כל השנים פרסמה המשטרה פסיקות של בית הדין המשמעתי שלה, אבל הסתירה תמיד את שמותיהם של השוטרים המורשעים ואת תפקידם. המשטרה טענה בכל הרצינות שפרסום כזה יכול להוות סיכון ופגיעה בפרטיות השוטרים.
לא כך חושבת המשטרה כשהיא מדליפה מחדרי החקירות, פרטים של חקירות שמתנהלות נגד אזרחים ואישי ציבור. המפכ"ל היוצא אלשיך, טען בתוקף שהמדליפים הם עורכי הדין ולא המשטרה. מדובר בטענה שבמרבית המקרים אין לה אחיזה במציאות.
אחרי מאבק של שנים, קיבל עו"ד פנחס פישלר, מכתב מעו"ד רעות בינג, ממחלקת יעוץ וחקיקה במשרד המשפטים שקובע שמתוך תפיסה של שקיפות, והגברת אמון הציבור, הורה המפכ"ל היוצא רוני אלשיך על מדיניות חדשה.
אלשיך שבמשך כל תקופת כהונתו כמפכ"ל, לא ייזכר כמי שפתח את המשטרה לתקשורת ולציבור, או הפגין שקיפות יוצאת דופן, נאלץ לנקוט בצעד הזה, לאחר שמבקר המדינה כפה עליו לעשות זאת.
לפני שבועיים פרסמתי כאן סיפור שקשה להאמין שהוא התרחש במציאות ושהוא אמתי. קצין ביחידה לזיהוי פלילי, החליט לביים סרטון הוצאה להורג בסגנון דאע"ש במתקן של משטרת ישראל, ושילב בו שלושה שוטרים שהיו כפופים לו. הסרטון צולם בתוך מתקני היחידה לזיהוי פלילי במרחב דן.
לשם כך גייס הקצין שלושה שוטרים שכיסו את פניהם בבדים שחורים, החזיקו בידיהם חרבות, ודימו את עריפת ראשו של אחד השוטרים כשהוא כורע על ברכיו.
הקצין הועמד לדין, נקנס וננזף אבל המשטרה סירבה לפרסם את זהותו, למרות זכות הציבור לדעת, ולמרות שפרסום שם הקצין לא היה פוגע בפעילות המבצעית של המשטרה.
הערתי אז בציניות שיתכן שפרסום שמו של הקצין שהתגלה כבמאי סרטים מחונן, עלול היה להביא לו גל של הצעות עבודה בתחום הבימוי ובמשטרה חששו שהוא יתפתה ויתפטר מהשירות.
על פי ההנחיה החדשה, מקרה כזה כמו זה שהתרחש במתקני היחידה לזיהוי פלילי, היה מובא מיד לידיעת הציבור תוך פרסום שמו של הקצין, ושם היחידה שבה הוא משרת. אבל המשטרה העדיפה ששמו של הקצין לא יגיע לידיעת הציבור.
למשטרה דרושה עכשיו שקיפות רבה יותר מתמיד. הציבור איבד את האמון במשטרה. הצעד הזה הוא צעד קטן שיתכן שיביא לשיפור האמון במשטרה ולכן חשוב שהוא נעשה אבל אין להסתפק בו.
המחבר הוא משפטן ששימש מנהל חטיבת החדשות של הערוץ הראשון ויושב ראש אגודת העיתונאים. הוא ממייסדי "יושרה לישראל" וחבר הנהלת התנועה. האמור אינו מהווה את עמדת "יושרה לישראל".
רישום תגובה