הוא נולד בשם דוד מוריץ, אבל כולם הכירו אותו בשם דוד אבידן. הוא היה נשוי גם לעיתונאית ברוריה אבידן בריר, ונחשב אחד משלושת הנציגים הבולטים של שירת "דור המדינה", לצד יהודה עמיחי ונתן זך, עכשיו מסירה גרושתו הראשונה ברוריה אבידן בריר את הכפפות, ומפרסמת את הספר "אל תנגני לי שופן", שחושף את יחסיה עם המשורר המת, כפי שהיא זכתה להכיר.
הוא היה נרקסיסט מושבע שהזמין תלמידות תיכון צעירות לחלוק עמו את מיטתו. הוא נהג להצהיר בפומבי אבל בעיקר בין קירות ביתו על אונו המיני, הוא התפאר ביכולתו לשלוט באורגזמה כפי שעושה זאת הודי מדלהי, אשתו כינתה אותן "רב שגל", והמונח נאמנות זוגית היה זר לו.
חודשיים לפני יום הולדתה ה-17 הכירה העיתונאית ברוריה אבידר בריר את דוד אבידן, כגבר עיקש שלא הסכים לוותר עליה. אביה אסר עליה להיפגש עם המשורר, ושכר חוקר פרטי כדי לעקוב אחרי השניים, אלא שאבידן בריר, רתמה למשימה את יצחק לבני ז"ל, חברו הטוב של אבידן, שהיה לימים עורך "במחנה", מפקד "גלי צה"ל", מנכ"ל רשות השידור, ויו"ר חדשות ערוץ 2, שיחד עם חבר נוסף שלמה בר, אז חייל משוחרר והיום איש עסקים מצליח, שימשו מחזרים פיקטיביים והטעו את החוקר הפרטי, כך מתחת לאפם של הוריה הזועמים, קרם הקשר בין הנערה בת השבע עשרה, לבין משורר הבוהמה שהיה מבוגר ממנה בשנים רבות.
זכה לתואר "פייטן המשגלים"
הוא זכה לתואר "פייטן המשגלים", ונישא לרעייתו הצעירה, בעיצומן של בחינות הבגרות שלה, חודשיים לפני יום ההולדת השמונה עשרה. השניים התחתנו בחתונה סודית. בבניין הרבנות ששכן באותה עת ברחוב יבנה בת"א. עד היום לא ברור לאבידן בריר, איך הצליח הרב דוד פרנקל, שהיה רב השכונות של תל אביב, לפתור בעיה לא פשוטה, להשיא קטינה ללא חתימות הסכמה של הוריה.
אבידן בריר, מגלה כי אביו של החתן דב אבידן, נמנע מלהתייצב לחתונת בנו, מחשש לחשיפה שתפגע במעמדו כמהנדס ביוב בכיר בעירית תל אביב. לעומת זאת אמו של החתן פנינה אבידן, המכונה בספר "שפחתו החרופה של החתן", המתינה לכלה הטריה בעיניים לחות מאושר.
הכלה הצעירה מספרת בגילוי לב כי אלמלא אביה היה שולח בלשים, ממרר את חייה, ונלחם בעידודה של אמה ברומן שלה עם אבידן, נראה לה שעם תום שירותה הצבאי, הסיפור עם אבידן היה גוסס בלי הנשמות מלאכותיות.
מי שיצאה לדעתה נשכרת מהנישואין היא השירה העברית. בשלוש וחצי שנות נישואיהם של השניים הייתה פריחתו השירית של אבידן לדבריה מופלאה, ובשנים אלה הוא פרסם את ספריו "בעיות אישיות" ו"סיכום ביניים".
עבד ב"רימון" במימון השב"כ
זמן קצר לאחר הנישואים, העזה הכלה הטריה להכתיב לאבידן את המסלול הצפוי של חייהם הכלכליים, והבהירה לו שכל אחד מבני הזוג חייב להשתכר שתי משכורות חודשיות. זו הסיבה שאבידן החל לעבוד בשבועון "רימון" שעורך "העולם הזה", אורי אבנרי הגדיר אותו כשבועון רפש, לאחר שחשף ש"רימון", ממומן על ידי השב"כ ונועד למעשה להילחם ב"העולם הזה".
ברוריה אבידן, התרשמה מאד מעבודתו של בעלה באותה עת: "עקבתי אחרי סגנון העבודה של אבידן ,שהיה אומן הכותרת הראשית, כשלא מצא כותרת מתחכמת או מתלהמת , לא בזבז שנייה מיותרת, מיהר להוסיף בגוף הכתבה ציטוטים משלו שלא היו ולא נבראו, ובזכות הציטטות המפוברקות היה מתפרע בהדבקת כותרת זועקת הולמת".
דוד אבידן, החמיא בתגובה לרעייתו הטריה, שהיא מוכשרת מאד ויכולה לדעתו להיות אפילו סופרת, אבל "רצה בתוך תוכו שרעייתו תהיה דוגמנית, שתביא הביתה כסף מעדשות המצלמה, שיתמקדו בביקיני שלה".
זו לא הייתה עבודתו היחידה של אבידן שהיה גם דובר וגם עורך ביטאון מועצת פועלי רמת גן.
קוטל ללא רחמים
כשאבידן, היה משתרע על כיסא נוח בחוף תל אביב, היו עולים ללשכתו בחוף הים משוררים צעירים, שהפקידו בדחילו וברחימו כתבי יד וחיכו לביקורתו המוחצת והמסרסת, רעייתו באותה עת היטיבה לתאר את מה שהיה דוד אבידן בעיני רבים: "בחול הים היה מתפלש לרגליו אריה זקס, אבידן היה חופר בחול באצבעות רגליו שהיו זקוקות לקיצוץ ציפורניים דחוף, מדפדף בשירים שכתב באנגלית הנידון לקטילה. אבידן לא היה מסתפק בביקורת מרוככת אלא קוטל ללא רחמים, רומס ומתעלל. האם שאל את השיטה מאלתרמן, שהיה דש בבשרם של משוררים צעירים שייחלו למילה טובה, בעוד הוא סונט בהם תוך שתיית ברנדי 777 עד איבוד הכרה".
באותן שנים היה קפה "כסית" מעוזם של גדולי המשוררים. אבידן בריר, זכתה להכיר שם נתן אלתרמן, שהיה מגיע ל "כסית" יחד עם אהובתו. כשאלתרמן היה משתכר, הוא היה עולב בצילה רעייתו, ומגרש אותה משולחנו, האהובה הממושמעת הייתה ממתינה בשולחן סמוך עד יעבור זעם. אבידן בריר שראתה את צילה אלתרמן בקלונה, הזמינה אותה לשולחנה. ושמעה ממנה ש"אלתרמן אוהב לפצוע גם את אוהביו עד זוב דם".
בת לאימא פולניה נשארת פולניה
אבידן בריר, חושפת בגילוי לב את היום שבו הרגישה לראשונה את נחת זרועו של דוד אבידן. זה היה בעת שהמשורר גבריאל מוקד, בא לבקר בביתם ללא הודעה מוקדמת, והיא ניסתה להעיר את דוד אבידן, כדי שיפגוש אותו: "נכנסתי לחדרנו החשוך ובעדינות ליטפתי את הבוהן שלו, שהסתימה בציפורן חודרנית דמוית ציפור טרף, לחשתי דוידיק תתעורר מוקד מתעקש שתצא אליו. כל שאני זוכרת מן הרגעים שלאחר מכן הוא שאבידן הסתער והיכה אותי בטירוף, לא צעקתי. התביישתי: איך אראה פני מול האחיות שמשכירות לנו את החדר? בת לאימא פולנייה נשארת פולניה, גם כאשה מוכה".
אבידן מגדירה עצמה כאישה המוכה מכיכר מסריק, שספגה וחזרה לציוציה כצוללת מתרוננת, אבל עמוק בליבה, עוד בטרם ידע זאת מוחה החלה כבר הספירה לאחור. "ערב כלולותיי נהגתי לספור לאחור את הרגעים עד לנשואיי הפעם זו הייתה ספירה לאחור אל הפרידה", היא כותבת בספרה.
גירושים מקורים
את גירושיה מאבידן היא תכננה בדרך מקורית שהובילה אותה אל החופש. "הצעתי לדוד שנשחק במשחק גירושין, אבידן, שאהב לשחק, החל להדפיס הסכם מדומה ב"הרמס בייבי". אני צד ב' הוא צד א', גם במשחק לא שוכחים אף לירה, ולא מוותרים על אף פרוטה.
"במסמך לתפארת נאמר כי צד ב' יעזוב את הדירה בלי מטלטלין, ויתחייב לשלם עד סוף השנה ארנונה, חשמל וטלפון. אחרי שחתמנו אבידן לקח את המסמך וטמן אותו במגירת שולחנו. את המפתח טמן בכיסו. כל יום ארבתי ליום שבו ישכח את מפתח המגירה בבית. ביום שזה קרה לקחתי את המסמך ורצתי כמו מטורפת לרבנות", משחזרת ברוריה אבידן את גירושיה..
את סיפור הגירושין מדוד אבידן מסיימת הרעייה הצעירה בכך שכשהיא שבה הביתה, היא פגשה את הוריו של אבידן, וביקשה ממנו ומהם להשתחרר מהנישואים בשם האהבה. ודוד אבידן נענה במפתיע לבקשה.
זהו ספר על גם על ימיה של תל אביב בתקופה שבה בית הקפה "כסית" שימש בית שני לסופרים ומשוררים. בספר מתוארים חייה הסוערים של ברוריה אבידן בריר עם המשורר דוד אבידן,
בספר, חושפת המחברת גם פרק אפל שקשור באמה, ומספרת בגילוי לב על חייה כבת לאימא שתלטנית, שבה בחרה לטפל עד יום מותה.
"אל תנגני לי שופן". הוצאת "סטימצקי" 266 עמודים.
רישום תגובה